החלטה בתיק ת"א 001341/03

עניינה של החלטה זו, היא עתירת הנתבעים כי תובענה שהגישה כנגדם התובעת, תסולק על הסף מחמת התיישנותה.

אני חייב לומר כבר עתה, שתוצאת הדיון כפי שהתקיים לפניי אתמול, לפיה אכן תידחה התובענה על הסף, מחמת התיישנותה, היא תוצאה שאינה ראויה בעיני, באשר כפי שעולה מהמסמכים המצויים בתיק, הרי שלכאורה לפחות חטאו הנתבעים לתובעת, קיבלו ממנה סך של 90,000 דולר, והם אינם משיבים אותו תוך שהם מסתתרים מאחורי טענות פרוצדורליות. על פי הנטען בכתב התביעה שהגישה התובעת (באותו שלב לא הייתה מיוצגת), הרי שבינה ובין הנתבעים נערכה התקשרות מסויימת, שמוצתה בזכרון הדברים, נספח ד' 2 לכתב התביעה.

אותו נספח ד' 2 נערך בשנת 1988.

על פי אותו נספח, הייתה התובעת אמורה לקבל בסופו של דבר, דירה מסויימת.

זכרון הדברים לא קוים. הדירה הייתה אמורה להימסר בתוך 14 חודשים מתחילת העבודות.

אותו נספח, במסגרתו הוסכם על רכישת הדירה, בא בסופו של תהליך ארוך, שכלל המרה של מגרש בבעלות התובעת, אותו קיבלה במתנה מסבתה המנוחה, בשיכון דן בתל אביב.

התובעת נעדרה מן הארץ לתקופה מסויימת, היא מסרה ייפוי כוח  למי שהיה אז בן זוגה של אמה המנוחה, הלה השתמש בייפוי הכוח לצורך עשיית עסקה עם צדדים שלישיים, ובהמשך לצורך עשיית עסקת הדירה נשוא התובענה.

במסגרת העסקה, הושלשו על פי הנטען, בידי הנתבעים סכומי כסף העולים כדי 90,000 דולר.

הסכומים שולמו כאמור, בשלהי שנות ה- 80 או תחילת שנות ה- 90. בפועל, לא קיבלה התובעת מעולם את הדירה. ברור גם שהיא אינה יכולה לקבל כלל את הדירה, ומשכך מתבקשת השבת הסך של 90,000 דולר, וכן פיצוי מוסכם בסך 15,000 דולר, ובשים לב להפרשי הצמדה וריבית על סכומים אלה, נתבע הסך של 1,289,946 ש"ח.

כאמור, הנתבעים טוענים להתיישנות התובענה. על פי האמור בכתב התביעה, התגלה לתובעת במאי 1990, עם שובה ארצה, לאחר נסיעה בת שלוש שנים בחו"ל, כי אותו בן זוג של אמה המנוחה, עשה שימוש לרעה בייפוי הכוח שניתן לו, מכר את המגרש, התקשר באותו הסדר עם הנתבעים, כל זאת, בלא סמכות ובלא רשות.

הוגשה תלונה במשטרה כנגד אותו בן זוג, והוא אף הועמד לדין פלילי.

טוענים הנתבעים, כי גם על פי לוח הזמנים האופטימלי מבחינת התובעת, הרי שמירוץ ההתיישנות החל בשנת 1990, ומשכך, התיישנה התובענה בשנת 1997, ומשהוגשה התובענה בשנת 2003, יש לסלקה על הסף, מחמת התיישנותה.

הנתבעים לא תמכו טיעוניהם בתצהיר, באשר הם השתיתו אותם על כתב התביעה של התובעת עצמה.

במענה לבקשה לסילוק על הסף, טענה התובעת מספר טענות.

בראש ובראשונה, מדובר בעסקה במקרקעין ומשכך, אין זמן ההתיישנות 7 שנים, אלא 15 שנה. התוצאה לפיה תסולק התביעה על הסף היא בבחינת עונש לתובעת שלא חטאה, ומעבר לכל אלה, הנתבעים הודו בזכות התובעת, באופן שחלות על המקרה הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לפיהן נעצר מירוץ ההתיישנות.

ראשית, יש להסיר מעל הפרק, את הטענה כי מדובר בתביעה במקרקעין. מדובר, בתביעה כספית לתשלום סך של כ- 1.3 מיליון ש"ח, אין כל דרך לעטות כסות של מקרקעין על תביעה כספית טהורה זו.

השאלה, האחת והיחידה בה יש להכריע לדעתי, היא השאלה האם נעצר מירוץ ההתיישנות אם לאו.

טענת התובעת הייתה ונותרה, כי הנתבעים הודו בזכותה, באופן שתחילת תקופת ההתיישנות היא מיום ההודאה.

הטענה היא טענה נכונה.